הגישה הגלובלית שלי

צילום: נאס"א

ב- 21 ביולי 1969 בשעה 2.56 לפנות בוקר העולם ניל ארמסטרונג דרכו על הירח. הייתי אז בן 13. רק כעבור 6 שנים נוכחתי לממד של התצלום הזה, כשעברתי לדירה הראשונה שלי. בתיבות מצאתי את העיתון המשומר משנת 1969 עם התצלום הזה בפורמט גדול. זה היה כמו הלם כשהבנתי עמוק בפנים שזה הבית שלי.

ואז הגיע המאבק הבלתי נמנע להישרדות. לימוד, עבודה, משפחה, ילדים, עבודה. רק 45 שנה לאחר מכן המאבק הבלתי נלאה בכסף מסתיים בסיכוי הפרישה הקרוב - עדיין קרוב לקו העוני, אך עם פרנסה צנועה.

לאחר 45 שנים של הכפפה לתכתיבי הכלכלה, עבודה חדשה לשיפור הכספים אינה אפשרות. נמאס לי מזה. אבל עדיין היה החלום להיות אמן, שנראה כאילו סיימתי בגיל 40. אבל מה היה לי לומר?

ואז התמונה חזרה במוחי והייתי המומה עד כמה מעט השתנה בהתנהגותם של אנשים מאז. תחושת המולדת המשותפת, אותה יש לטפח ולשמר, כאשר כבוד לכל החיים היא דבר מובן מאליו, הייתה עדיין הרחק מאחורי שנאת הזרים כביכול, ודיכוי החלשים.

האידיאולוגיות השולטות עדיין לא פינו את מקומן לסדר עולמי שמבוסס על התבונה והמדע, וזה אפשרי בעזרת בינה מלאכותית. והאנושות עדיין לא הביאה את רגשותיה לשליטה עם דפוסי ההתנהגות שעברו בירושה שהתעוררו בתנאים אחרים לגמרי. העולם השתנה הרבה יותר באמצעות מדע וטכנולוגיה מאשר שומרי העבר מטיפים לנו. ורבים עדיין מאמינים להם במקום להשתמש במאמץ המחשבה והמידע.

זה יהיה מאוחר מדי עבור רוב השוטים החיים והעצלנים, אך מי שמסוגל למנות דברים בשכלו נקרא לשתול את הרוח החדשה במוחם של הדורות הבאים. זה חייב לקרות לעיתים קרובות וברציפות לעשות את הצעד הבא באבולוציה.

וזה בדיוק מה שאמן יכול לעשות. וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו.