שירים סוציופוליטיים ושיגעון ז'אנרי

תמיד היה קשה למצוא את הז'אנר המתאים למוזיקה שלו. במיוחד בעידן הסטרימינג המגירה הימנית חשובה לפנייה לקהל ולמכפילים (פלייליסטים, לחיצות וכו ').

אף אמן אמיתי לא חושב על ז'אנרים בעת כתיבת שיר. במיוחד כשיש מילים לשיר ונאמרת אמירה שהיא מעבר לרגישויות האישיות הידועות, כמו מחלת אהבה ועייפות כללית בעולם.

זה הופך להיות קשה מאוד כאשר האמן מתנסה באלמנטים מתקופות אמנות שונות. כך פועלת אמנות בכלל. אך האם המוזיקה עדיין נתפסת כנושא אמנות על ידי רוב המאזינים כיום?

עם ההתקדמות המנצחת של מוזיקת ​​הפופ, ההיבט האמנותי נסוג יותר ויותר לרקע. תחנות רדיו בוחרות מוסיקה על פי תבנית שהיא סטייה של אמנות.

ההגשה הכוללת לטעם הרוב אוסרת על העורכים לבחור שירים שעלולים "להפריע". אך הפרעה לאחידות היומיומית היא אחת המשימות האציליות ביותר של האמנות.

It was obvious that marketing problems would arise when I focussed on sociopolitical themes for some time. But I feel like an artist and have to live with the economic consequences of my actions.

אני מבין היטב כי מאזינים רוצים למצוא השלום שלהם ליד המבול של חדשות אימה מכל רחבי העולם - לא פחות חשוב במוסיקה. אבל יש גם דרכים להיחלץ מן הדילמה עבור אמן, ואני מנסה ללכת באחת מדרכים אלה על ידי הפקת מוסיקה למצבי נפש אחרות גם כן.

נותרה בעיית ההתייחסות באמצעות ז'אנרים לשירים הקריטיים. זה יהיה הזמן שפורטלי הסטרימינג (Spotify וכו '), שאמורים להיות שם לכל קבוצות המאזינים, יקימו ז'אנרים שלוקחים יותר שיקול דעת על תכני השיר.

מה דעתך על מצב רוח "סוציופוליטי" במקום לחלק את "צ'יל אאוט" לעשר קבוצות משנה?